בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 1242/15 לפני: המבקשת: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז מ. אדלר הנדסה בע"מ נ ג ד המשיב: יחזקאל קטן בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ברע"ב 39471-05-14 ורע"ב 56845-05-14, שניתן ביום 15.1.2015 על-ידי השופט ע' גרשון. תאריך הישיבה: ז' באדר ב' תשע"ו (17.3.16) בשם המבקשת: בשם המשיב: עו"ד מיכאל מאיר; עו"ד זוהר לביא עו"ד אליהו בן-עזרא פסק-דין השופט י' דנציגר: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ברע"ב 39471-05-14 ורע"ב 56845-05-14, שניתן ביום 15.1.2015 על-ידי השופט ע' גרשון. רקע 1. בין חברת מ. אדלר הנדסה בע"מ (להלן: המבקשת) לבין מר יחזקאל קטן (להלן: המשיב), נתגלע סכסוך שעניינו בחוזה "קומבינציה" שנערך בשנת 1998. הצדדים הגישו תביעה ותביעה שכנגד, וההליכים התנהלו בהליך בוררות, תחילה לפני עו"ד סולי ואנו, ובהמשך לפני השופט בדימוס מנחם נאמן (להלן: הבורר). בפסק
2 בוררות מיום 31.12.2013 דחה הבורר את תביעת המבקשת, וקיבל את תביעת המשיב, באופן שבו חויבה המבקשת לשלם למשיב סכום של 404,474 ש"ח. 2. הצדדים הגישו, כל אחד מטעמו, בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הבוררות. מהלך דיוני זה התאפשר נוכח הסכמתם להחיל על הבוררות את מנגנון הערעור הקבוע בסעיף 29 ב לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 (להלן: החוק או חוק הבוררות). המבקשת טענה כי הבורר שגה בחישוב הסכום שנפסק לטובת המשיב, משום שלא התחשב בהחזרי מע"מ שהיה עליו לשלם לה עבור שירותי הבנייה. מנגד, המשיב טען, כי הסכום שנפסק לזכותו נמוך מדי, בשל טעויות שנפלו בחישוב מספר רכיבים בו, ומשום שלא נפסקו לזכותו הוצאות בוררות ושכר טרחה בשיעור הולם. פסק הדין 3. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת. לעומת זאת, בית המשפט קיבל באופן חלקי את בקשת רשות הערעור שהגיש המשיב, לגבי שלושה עניינים בלבד. שניים מתוך שלושת העניינים עסקו בחישוב סכומים שנפסקו לטובת המשיב בתור פיצויים מוסכמים. העניין השלישי הוא אשר עומד לדיון לפנינו עסק בטענת המשיב לפיה לא נפסקו לזכותו הוצאות ושכר טרחה בשיעור הולם. בית המשפט קיבל טענה זו, בציינו כי תביעת המבקשת נדחתה במלואה, כי הבוררות ארכה זמן רב לפני שני בוררים, וכי המשיב נדרש להוצאות רבות במסגרתה. בית המשפט סבר כי בנסיבות אלה אי פסיקת הוצאות בוררות ושכר טרחה לטובת המשיב בשיעור הולם מהווה "טעות יסודית ביישום הדין שיש בה כדי לגרום לעיוות דין", ולכן קיימת עילה למתן רשות ערעור למשיב לפי סעיף 29 ב לחוק. על רקע זה ניתנה למשיב רשות ערעור, וגם ערעורו התקבל, באופן שבו נפסקו לטובתו סכומים בגין הוצאות בוררות ושכר טרחה בסך כולל של 200,000 ש"ח. טענות הצדדים 4. המבקשת סבורה כי החלטת בית המשפט המחוזי, על פיה ניתנה רשות ערעור למשיב, קובעת למעשה את "אמת המידה" לעניין גדר ההתערבות של ערכאת הערעור לפי סעיף 29 ב לחוק. בכך, נטען, ההחלטה מעוררת שאלות עקרוניות, החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים, באופן שמצדיק דיון נוסף על-ידי בית משפט זה באותו המקרה. יצוין כי במסגרת בקשתה בכתב השיגה המבקשת תחילה כלפי מספר קביעות המופיעות בפסק דינו של בית המשפט, ואולם בדיון שנערך לפנינו זנחה המבקשת את
3 מירב טענותיה והסכימה למקד את בקשת רשות הערעור בטענה כי לא היה מקום להתערבות מצד בית המשפט בקביעת הבורר לעניין הוצאות הבוררות ושכר הטרחה שישולם למשיב. המבקשת סבורה כי ההכרעה בדבר הוצאות ושכר טרחה מסורה במובהק לשיקול דעתו של הבורר, ובמקרה דנן לא ניתן לומר כי הקביעה לגביה מהווה "טעות יסודית ביישום הדין" או שהיא גרמה למשיב "עיוות דין", באופן שהצדיק מתן רשות ערעור בהתאם לסעיף 29 ב לחוק. לחלופין טוענת המבקשת, כי סכום הוצאות הבוררות ושכר הטרחה שנפסק לזכות המשיב גבוה יתר על המידה. נוכח התמקדותה של המבקשת בנושא זה בלבד, הדיון שלהלן יוקדש אך ורק לטענתה זו. 5. בתגובת המשיב נטען כי יש לדחות את הבקשה על הסף, כיוון שהמנגנון הקבוע בסעיף 29 ב לחוק הבוררות אינו מאפשר לצדדים להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור, ולחלופין כי הצדדים לא הסכימו כי ניתן יהיה לעשות כן. במילים אחרות, המשיב סבור כי לפי המנגנון הקבוע בסעיף 29 ב לחוק לצדדים ישנה אפשרות אחת בלבד להגיש בקשה כאמור, אלא אם הם הסכימו אחרת. המשיב מוסיף כי יש לדחות את הבקשה על הסף גם מכיוון שאין היא מעוררת כל שאלה עקרונית החורגת מנסיבות המקרה הפרטני. גם לגופו של עניין טוען המשיב כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי בכך שקיבל את בקשת רשות הערעור שהוגשה מטעמו בעניין הוצאות הבוררות ושכר הטרחה. המשיב מטעים, כי המבקשת מנסה להתיש אותו ולגרור אותו לערכאות, למרות שההליכים בין הצדדים מתנהלים למעלה מ- 18 שנים, וגילו כעת הוא 84 שנים. דיון והכרעה 6. טענות הצדדים בהליך זה מציפות צורך בהבהרת מספר נושאים הקשורים לפרשנות סעיף 29 ב לחוק הבוררות. בשל הנופך העקרוני שבעריכת דיון בנושאים אלו, סברתי כי יש לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור. הדיון יתמקד בעיקר בשאלה מהן אמות המידה הראויות להכרעה בבקשות רשות ערעור המוגשות לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה מכוח המנגנון הקבוע בסעיף 29 ב לחוק. בצד זאת, יוקדשו מספר מילים גם לטענת המשיב לפיה סעיף 29 ב שולל את האפשרות לפנות לבית משפט זה. אמות המידה בבקשות רשות ערעור המוגשות לפי ההליך הקבוע בסעיף 29 ב לחוק 7. סעיף 29 ב לחוק הבוררות, אשר הוסף לחוק במסגרת תיקון מספר 2 משנת 2008, קובע כדלקמן:
4 ערעור ברשות לבית המשפט על פסק בוררות (תיקון מס' 2) תשס"ט- 2008 29 ב. (א) צדדים להסכם בוררות אשר התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט, אם נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין; ערעור כאמור יידון בשופט אחד, ויחולו עליו ההוראות החלות על ערעור לפני בית המשפט. (ב) הסכימו צדדים להסכם בוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בית משפט כאמור בסעיף קטן (א), יתועדו ישיבות הבוררות בפרוטוקול והבורר ינמק את פסק הבוררות. (ג) הוגש ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות, לא ייזקק בית המשפט לבקשה לביטול פסק הבוררות, והצדדים יהיו רשאים להעלות בערעור טענות בעניין ביטול פסק הבוררות על פי אחת העילות שבסעיף 24 לחוק. 8. מכוח הסעיף, רשאים הצדדים להליך הבוררות להסכים ביניהם על קיומו של "מנגנון ערעור ברשות", לפיו כל אחד מהם יהיה רשאי לערער ברשות על פסק הבוררות לבית המשפט, ובמסגרת זו יוכל להעלות טענות גם נגד טעויות שנפלו לשיטתו בהכרעת הבורר. בכך, שינה המחוקק את המצב הנורמטיבי שנהג ערב חקיקת הסעיף, בו הביקורת של בתי המשפט על פסקי בוררות הוגבלה כמעט באופן בלעדי לבחינת קיומן של עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק, כדוגמת חוסר סמכות של הבורר או פגמים שנפלו בניהול הבוררות, ובאופן מעשי לא ניתן היה להשיג על טעויות אשר נפלו בהכרעת הבורר בדרך אחרת [ראו: רע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ, פסקאות (4.11.2009); 46-42 רע"א 6649/10 אבישר נ' גונן, פסקאות 14-11 (6.5.2012), (להלן: עניין גונן); רע"א 1204/14 מור נ' גנות, פסקה (26.3.2014); 12 רע"א 7115/11 יערי נ' מנוסביץ, פסקאות ט-י (24.11.2011)]. 9. חשוב לציין כי האפשרות שניתנת לצדדים לערער לפני בית המשפט על טעויות בפסק הבוררות מכוח סעיף 29 ב לחוק הינה אפשרות מוגבלת. הגבלה זו באה לידי ביטוי בשני מובנים: האחד, הערעור לפי סעיף 29 ב לחוק הינו ערעור ברשות ולא בזכות; והשני, לא ניתן להשיג על כל טעות או קביעה של הבורר לפני בית המשפט, ורשות ערעור תינתן רק אם הטעות עליה מבקשים לערער עומדת בשלושת התנאים המצטברים הבאים: מדובר בטעות יסודית; הטעות היא ביישום הדין; יש בטעות כדי לגרום עיוות דין. הטעמים לאמת מידה מוגבלת זו ברורים. הגם שהמחוקק חפץ לאפשר לצדדים להליך הבוררות לערער על טעויות שנפלו בהכרעת הבורר, הרי שפתיחת צוהר רחב מדי לעשות כן עלולה לפגוע באפקטיביות ובאטרקטיביות של הליך הבוררות כהליך אלטרנטיבי לניהול סכסוכים, וכן לגרום לעומס על בתי המשפט, בניגוד
5 לתכליות הליך הבוררות [לדיון בתנאים המנויים בסעיף 29 ב לחוק, ראו: עניין גונן, פסקאות 13-12; רע"א 7177/13 יעקב נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ, פסקה (13.1.2014), 17 (להלן: עניין פרידמן חכשורי)]. 10. קריאה "צרה" ודווקנית של אמת המידה הקבועה בסעיף 29 ב לחוק עלולה להקשות עד מאוד על האפשרות לקבל רשות לערער על פסק הבוררות לבית המשפט. על כן, כדי שתוגשם כוונת המחוקק, נראה כי ראוי לקרוא את הסעיף באופן שיהיה רחב דיו על מנת להגשים את תכלית ההסדר. בהקשר זה, שותף אני לגישתו של השופט נ' סולברג, אשר הובעה בדעת יחיד בפסק הדין בעניין גונן [פסקאות 14-13], כי מחד גיסא, אמת המידה הקבועה בסעיף למתן רשות ערעור, מחייבת לדרוש מהמבקש "כי מדובר בטעות משפטית ביישום הדין, טעות שאינה שולית או זניחה, אלא יסודית, ותנאי חשוב נוסף הוא שאכן יש בטעות כדי לגרום לעיוות דין"; ברם מאידך גיסא, ובאותה הנשימה, אין להציב בפני המבקש מכשול גבוה מדי, שימנע ממנו כל אפשרות מעשית להשיג על טעויות שנפלו בפסק הבוררות, באופן שירוקן מתוכן את סעיף 29 ב לחוק. 11. פרשנות זו ביחס לאמת המידה הקבועה בסעיף 29 ב לחוק היא עקרונית וכללית. היא נכונה לגבי כלל סוגי הטעויות שתהיינה השגות לגביהן, והדגש בה הוא על תכלית הסעיף. אין הכוונה לנסות לפרוט לפרטי פרטים את כלל הטעויות שתצדקנה מתן רשות ערעור, או לנסות לקבוע אפריורית רשימה סגורה של טעויות כאמור. מובן כי מנעד הטעויות האפשרי בהכרעות בוררים הוא רחב, ובחינת הטעות תלויה בהקשר ובנסיבות המקרה. גם השאלה האם טעות מסוימת היא בבחינת "עיוות דין" ממש, כדרישת סעיף 29 ב לחוק, אינה תמיד פשוטה להכרעה ועשויה להשתנות בהתאם לנתוני ההליך. ניתן אמנם לאפיין כבר בשלב זה טעויות שהן מטבען "רחוקות" או "קרובות" לאמת המידה הקבועה בסעיף 29 ב לחוק כגון טעויות שעניינן בקביעות עובדתיות או בפסיקת הוצאות (שנחזות להיות רחוקות מאמת המידה) ואולם, נדמה כי אין מקום לקבוע קטגוריות קשיחות בעניין זה מראש, ויש להמתין להתפתחות ההלכה, בהתאם להכרעות הפרטניות שתתקבלנה במקרים עתידיים. 12. ראוי לעמוד בקצרה על השוני בין אמת המידה הננקטת ביחס לבקשות רשות ערעור המוגשות לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 29 ב לחוק, לבין אמת המידה הננקטת ביחס לבקשות רשות ערעור המוגשות לבית משפט זה על החלטות בית המשפט המחוזי בהמשך אותו ההליך. המדובר באמות מידה שונות בתכליתן. אמת המידה בה נוקט בית המשפט המחוזי, מטרתה, כאמור, לאפשר לצדדים להליך הבוררות להשיג על טעויות שנפלו בפסק הבוררות, אף אם אין בטעויות אלה כל רובד
6 משפטי או ציבורי עקרוני. בשונה מכך, אמת המידה הננקטת ביחס למתן רשות ערעור על-ידי בית משפט זה, מתמקדת בראש ובראשונה בשאלה האם המקרה העומד להכרעה מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, אשר לאורה מוצדק לערוך דיון נוסף בערכאה העליונה לשם פיתוח הדין או הבהרתו [ראו: רע"א 3954/15 יניב נ' פרידמן, פסקה (30.6.2015); 7 רע"א 1714/15 וולק נ' זייבלד, פסקה 9 (28.4.2015); רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי, פסקה 17 לפסק דיני (5.5.2010)]. אמנם, לפי ההלכה, בית משפט זה עשוי לפתוח את שעריו ולהעניק רשות ערעור אף אם המקרה אינו מעורר שאלה עקרונית וכללית, וזאת כאשר התערבותו נדרשת משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו, למשל: רע"א 8283/14 מ.י שחם נדל"ן בע"מ נ' ברקן אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית של משקי חירות בית"ר בע"מ, פסקה (29.6.2015); 11 רע"א 3318/15 עמותת ז.פ נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ, פסקה (27.8.2015)]. 10 על רקע זה, ניתן לסבור, לכאורה, כי קיימת חפיפה מסוימת בין אמות המידה הננקטות בבקשות רשות הערעור השונות. עם זאת, איני חושב כי בסברה זו יש ממש. ראשית, מבחינה עיונית-אנליטית, נדמה כי קיים הבדל בנקודות המבט בין הערכאות השיפוטיות השונות באשר לבחינת קיומו של "עיוות דין". בעוד שבית המשפט המחוזי נדרש לבחון האם נגרם עיוות דין בהליך שהתנהל לפני הבורר, בית משפט זה נדרש לבחון האם נגרם עיוות דין בשים לב גם להליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי. שנית, בשים לב למטרות השונות העומדות ביסודן של אמות המידה הננקטות בבקשות רשות הערעור השונות, דומה שהתוכן שאותו יש ליצוק למונח "עיוות דין" כמושג "שסתום" עשוי להשתנות בהתאם להליך [השוו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 219-218 (מהדורה שלישית, 2012), (להלן: הערעור האזרחי)]. ודוק, הדיון בבית משפט זה שמור ככלל למקרים עקרוניים, ומטבע הדברים, רשות ערעור בהתבסס על טענת "עיוות דין" אינה ניתנת כדבר שבשגרה [ראו: רע"א 1550/16 יפרח נ' נורני, פסקה (1.3.2016); 5 רע"א 7247/15 תכשיטי כפריס בע"מ נ' רוטמנס תכשיטים (2009) בע"מ, פסקה (15.11.2015); 4 טל חבקין "תיקון אנכי, תיקון אופקי ומה שביניהם: על חלוקת תפקידים יעילה בין שלוש ערכאות שיפוט" משפטים מה (2015)]. 342 333, לעומת זאת, כאשר מדובר ביישום אמת המידה בבקשות רשות ערעור המוגשות לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 29 ב, נראה כי לא נכון יהיה לפרש את המונח "עיוות דין" באותו האופן, ולהותיר את היד קפוצה, שהרי בדרך זו יהיה זה קשה ביותר להשיג על טעויות הבורר, בניגוד לתכלית הסעיף.
7 13. להשלמת התמונה, אף שלמעלה מן הצורך, ראוי להתייחס גם ליחס בין אמת המידה למתן רשות ערעור לפי סעיף 29 ב, לבין טענות המתבססות על עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק. לכאורה, לפי לשון סעיף 29 ב לחוק, בשלב הבקשה למתן רשות ערעור, לא אמורות להישקל טענות המבוססות על עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק. ניתן להסיק את המסקנה מלשון סעיף 29 ב(ג) לחוק, המורה כי: "הוגש ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות, לא ייזקק בית המשפט לבקשה לביטול פסק הבוררות, והצדדים יהיו רשאים להעלות בערעור טענות בעניין ביטול פסק הבוררות על פי אחת העילות שבסעיף 24 לחוק". לשון החוק מורה אפוא, כי העלאת טענות המתבססות על עילות הביטול תתאפשר לאחר ש"הוגש ערעור". לכאורה, המסקנה המסתברת היא, כי ככל שמצויים אנו בשלב בקשת רשות הערעור, והבקשה נדחתה, לא ניתן להעלות טענות שעניינן בעילות הביטול לפי סעיף 24 לחוק, ואם המבקשים חפצים להעלותן, עליהם לפנות לבית המשפט בבקשה חדשה בהמרצת פתיחה לביטול פסק הבוררות. עם זאת, הפרשנות שניתנה לסעיף 29 ב(ג) בבית משפט זה הינה שונה. בהחלטת המשנה לנשיא, א' ריבלין, שניתנה במסגרת הבקשה שהוגשה לקיום דיון נוסף על פסק הדין בעניין גונן [דנ"א 3895/12 גונן נ' אבישר (28.5.2012)], נקבע, כי אין מניעה להעלות טענות המבוססות על עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק, כבר במסגרת בקשת רשות הערעור, ואין מניעה לבחון את אותן הטענות גם אם בקשת רשות הערעור נדחתה. לפי קביעת השופט ריבלין אשר יושמה בפועל גם במקרים עוקבים [ראו, למשל: רע"א 2561/12 יגר נ' אופיס טקסטיל בע"מ (9.7.2012)] פרשנות זו מתחייבת מקריאת סעיף 29 ב(ג), מכוח "קל וחומר": "סעיף 29 ב(ג) לחוק הבוררות קובע: 'הוגש ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות, לא ייזקק בית המשפט לבקשה לביטול פסק הבוררות, והצדדים יהיו רשאים להעלות בערעור טענות בעניין ביטול פסק הבוררות על פי אחת העילות שבסעיף 24 לחוק'. לאמור: אף אם נתן בית המשפט רשות לערער על פסק הבוררות, יהיו הצדדים רשאים להעלות בערעור טענות בעניין ביטול פסק הבוררות על-פי העילות שבסעיף 24. קל וחומר שכך הם פני הדברים כאשר לא ניתנה רשות לערער. לפיכך, אין שחר לטענת המבקשת כי פסק הדין מושא הבקשה חידש את האפשרות לפנות במקביל גם בבקשה לביטול פסק הבורר וגם בבקשה למתן רשות לערער עליו; אפשרות זו קבועה בלשונו המפורשת של החוק. גם השכל הישר מורה כי במקום שהצדדים הסכימו באופן מיוחד כי תינתן אפשרות לערער על פסק הבורר לבית המשפט הרי שברצונם להרחיב את אפשרות ההתערבות של בית המשפט ולא לצמצמה."
8 [ראו פסקה 4 להחלטה בבקשה לדיון נוסף בעניין גונן. ההדגשה הוספה י.ד.]. אף לגישתי, חרף הקושי הפרשני-לשוני שלכאורה מתעורר, פרשנות זו היא המתבקשת וההגיונית, ויש לנקוט בה. ברוח זו גם הבעתי את עמדתי בעבר [עניין פרידמן חכשורי, פסקאות 18-17]. ברי בעינ י, כי מצב משפטי הפוך, שבו יידרשו הצדדים להגיש בקשה נוספת חדשה ובה לטעון טענות המתבססות על עילות הביטול, לאחר שנדחתה בקשתם לרשות ערעור לפי סעיף 29 ב לחוק, אינו רצוי, שכן הוא עלול להוביל לכפל התדיינות ולעומס מיותר על הערכאות השיפוטיות. זאת ועוד, פרשנות הפוכה עשויה להוביל גם לחוסר וודאות לגבי המועד להגשת הבקשה לביטול הפסק; שכן לכאורה המתדיינים היו עלולים לסבור כי מוטב להם להגיש בה בעת בקשה למתן רשות ערעור מכוח סעיף 29 ב לחוק, וכן בקשה נפרדת לביטול הפסק על-פי עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק, כדי להבטיח שלא "יפספסו" את המועד להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, אם בקשתם לרשות הערעור תידחה [זאת בשים לב לכך שההכרעה בבקשת רשות הערעור עלולה להתעכב מעבר למועד הסטטוטורי להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות]. על כן, במישור המעשי, על הצדדים המגישים בקשת רשות ערעור מכוח סעיף 29 ב לחוק, לכלול כבר במסגרת בקשתם זו, "כחטיבת טענות" חלופית, גם את כלל טענותיהם הנוגעות לעילות הביטול לפי סעיף 24 לחוק. טענות אלה תתבררנה במסגרת אותו ההליך, בין אם בקשת רשות הערעור תתקבל או תידחה. 14. סיכום ביניים: אמת המידה למתן רשות ערעור מכוח סעיף 29 ב לחוק הבוררות מתמקדת בשאלה אם הטעות שעליה מבקשים לערער עומדת בתנאים המצטברים הבאים: מדובר בטעות יסודית; הטעות היא ביישום הדין; יש בטעות כדי לגרום עיוות דין. את אמת מידה זו יש ליישם בשים לב לתכלית סעיף 29 ב לחוק, שהיא לאפשר לצדדים להליך הבוררות להשיג על טעויות מהותיות שנפלו בפסק הבוררות. מחד גיסא, שערי בית המשפט לא יפתחו לערעורים שעניינם בטעויות שוליות או לכאלה שאינן ביישום הדין; מאידך גיסא, האפשרות להגיש ערעור על טעויות מהותיות צריכה להיוותר אפשרות מעשית, ואין להציב בפניה מכשולים גבוהים מדי. לבסוף, כפי שפורט, יש להבחין בין אמת המידה האמורה, הנכונה לבקשות רשות ערעור המוגשות לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 29 ב לחוק, לבין אמת המידה הננקטת בבקשות רשות ערעור המוגשות לבית משפט זה.
9 הערה בשולי הדיון הנורמטיבי על האפשרות לפנות לבית משפט זה 15. כאמור, במסגרת בקשת רשות הערעור דנא העלה המשיב את הטענה, כי מנגנון הערעור ברשות, הקבוע בסעיף 29 ב לחוק כלל אינו מאפשר לצדדים להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור, ולחילופין שהצדדים לא הסכימו לכך. בכל הכבוד, בטענה זו אין כל ממש, ודינה להידחות. ראשית, אין כל אחיזה משפטית לפרשנות שלפיה סעיף 29 ב שולל בבחינת הסדר שלילי הגשת בקשה לרשות ערעור גם לבית משפט זה. פרשנות זו אף אינה מתיישבת עם הפרוצדורות הנוהגות בדין, לפיהן, הלכה למעשה, מוגשות לבית משפט זה חדשות לבקרים בקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי" ואף ב"גלגול רביעי" בהליכי בוררות וכן בהליכים מענפי משפט אחרים. המשיב אף לא ניסה להסביר מה ההבדל בין הליכים אלו לבין ההליך דנן. שנית, אין כל משמעות להסכמת הצדדים להליך הבוררות להחיל בעניינם הסדר שונה. הצדדים להליך הבוררות אינם רשאים להתנות על תחולתו של חוק הבוררות לגבי הסכסוך בעניינם, ו"מכאן גם נובע כי לעולם אין הצדדים יכולים לשלול מעצמם את הזכות להגיש תביעה בבית משפט" [סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל 15 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005); ע"א 433/64 נברום מריטים בע"מ נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד יט( 2 ) (1965)]. 165 159, הבחירה להחיל את סעיף 29 ב לחוק הבוררות היא אמנם בחירה הסכמית אך מובן כי משעה שכך הוסכם, התנאים וההוראות הקבועים בסעיף הם קוגנטיים, והצדדים אינם יכולים להתנות עליהם. כך לעניין התנאים הקבועים בסעיף לעניין ניהול הליך הבוררות; וכך לעניין זכות הגישה לערכאות בבקשות רשות הערעור השונות. מן הכלל אל הפרט 16. נימוקי הבקשה דנן התמקדו, בסופו של דבר, בשאלת הוצאות ההליך ושכר הטרחה שנפסקו לחובת המבקשת על-ידי בית המשפט המחוזי בניגוד לקביעת הבורר. מובן כי במרבית המקרים, אין בסוגיה זו כשלעצמה כל היבט עקרוני או כללי, והיא לא תצדיק היעתרות מצד בית המשפט זה לבקשת רשות ערעור. עם זאת, משמצאתי כי המקרה הנדון מציף שאלות משפטיות הטעונות הבהרה וליבון, ומשניתנה למבקשת הרשות לערער באופן חריג, אבחן את קביעת בית המשפט המחוזי לעניין הוצאות הבוררות ושכר הטרחה לגופה. אקדים אחרית לראשית ואומר כי מסקנתי היא שיש לקבל את הערעור בנקודה זו, וכך אציע לחבריי לעשות.
10 17. בנסיבות המקרה סבר הבורר כי אין מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיב. הבורר נימק את קביעתו זו, בכך שהליך הבוררות התעכב בין היתר בשל בקשות שהוגשו מצד בא-כוחו של המשיב, אשר ייצג אותו בהליך הבוררות. הבורר הדגיש כי בא-כוח המשיב מיאן להגיש את סיכומיו במועד גם לאחר שקיבל ארכות, וכי נוכח התנהלותו זו הוא לא ראה לנכון לפסוק הוצאות לזכות המשיב, למרות שתביעת המבקשת נדחתה כמעט ובמלואה. איני סבור כי ניתן לומר שקביעה זו מהווה "טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין", ואשר הצדיקה מתן רשות ערעור מכוח סעיף 29 ב. 18. ככלל, כשמדובר בפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחה, המדובר בהכרעה המסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת-הראשונה. הדבר נכון גם ביחס להליכי בוררות. הכלל המשפטי הנודע מורנו כי "ברגיל אין מקום לערעור שעילתו היחידה היא שיעור ההוצאות" [הערעור האזרחי, 500-499], והתערבות מצד ערכאת הערעור בהכרעה בנדון שמורה למקרים שבהם נפל פגם יסודי בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה. כמאמר השופט (כתוארו אז) א' גרוניס: "לא אחת נקבע כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות... עמדה זו של ערכאות הערעור נובעת מכך שלערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב ואף רחב מאוד בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו... העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך, והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. הדרך שבה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום. לעומת זאת אם בעל הדין האמור זכה בהליך אפשר שלא ייפסקו לזכותו הוצאות כלל או שייפסקו אך בסכום מוקטן..." [ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס( 1 ) (2006)]. 395 391,
11 ודוק. דברים אלו נכונים כאשר מדובר בערעור בזכות, וכל שכן כאשר מדובר בערעור ברשות. דברים אלו נכונים בפרט, כאשר מדובר בבקשות רשות ערעור המוגשות מכוח סעיף 29 ב לחוק הבוררות, על רקע אמת המידה הקבועה בסעיף. בענייננו, לא התקיימו נסיבות חריגות שהצדיקו התערבות בקביעת הבורר בעניין ההוצאות ושכר הטרחה. קביעתו של הבורר הייתה מנומקת, והיא התבססה בין היתר על התנהלות הצדדים בהליך הבוררות. אף אם ניתן היה לפסוק לעניין ההוצאות ושכר הטרחה באופן שונה, אין לומר שקביעה זו אינה סבירה, או שנפלה בה "טעות מהותית ביישום הדין". פשיטא שקביעה זו לא הצדיקה מתן רשות ערעור למשיב, משהיא לא עמדה באמת המידה הקבועה לכך בסעיף 29 ב לחוק. בשל כך, מסקנתי היא, וכך אציע לחבריי לקבוע, כי יש לבטל את קביעתו של בית המשפט המחוזי, ולעומתה לקבוע כי לא היה מקום ליתן למשיב רשות ערעור בעניין זה. כפועל יוצא מכך, תבוטל קביעת בית המשפט המחוזי בעניין ההוצאות ושכר הטרחה, ותושב על כנה קביעת הבורר. 19. נוכח כל האמור, אציע לחבריי להרכב לקבל את ערעורה של המבקשת בעניין הוצאות הבוררות ושכר הטרחה. היות שבקשת רשות הערעור כללה טענות רבות שבהמשך הדרך נזנחו, אציע לחבריי שלא נפסוק הוצאות במסגרת הליך זה. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: 1. אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר ולתוצאה אליה הגיע, ואבקש אך להוסיף שתי הערות קצרות. 2. המינוח של "ערעור ברשות" להליך לפי סעיף 29 ב לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 (להלן: החוק, או חוק הבוררות) אינו מוצלח ואינו מדויק. המונח ערעור ברשות מיועד ברגיל לערעור על החלטה או פסק דין של ערכאה שיפוטית - בגלגול שני (על "החלטה אחרת") או בגלגול שלישי (על פסק דין). סעיף 29 ב לחוק אינו במהותו ערעור
1 2 9 3 7 1 4 6 7 8 3 1 3 12 ברשות, אלא למעשה ערעור בזכות על החלטת בורר, המותנה בהתקיים התנאים הקבועים בחוק, בדומה למשל (בשינויים ידועים), להליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, אשר אישורה על ידי בית המשפט מותנה בהתקיים התנאים הקבועים לכך בחוק (סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו- 2006 ). במובן זה "הרשות" של בית המשפט אינו אלא אישור בדבר התקיימות התנאים הקבועים בחוק. זאת, בשונה מבקשה רגילה לרשות לערער על החלטה שיפוטית, הנתונה לשיקול דעת בית המשפט של ערעור, לפי אמות מידה שנקבעו בפסיקה של בית המשפט. אציין לענין זה, כי סעיף 29 ב הוסף במסגרת תיקון לחוק הבוררות (ס"ח התשס"ט 22), ביוזמתי, בתפקידי דאז כיועץ המשפטי לממשלה, על מנת להכשיר את הקרקע להנחיה חדשה שפרסמתי ביום 12.10.2009, שנועדה לשנות את המדיניות שנהגה עד אז, לפיה "ככלל אין המדינה מיישבת את סכסוכיה בבוררות אלא באמצעות בתי המשפט", ולהנחות את גורמי המדינה לעשות אף הם שימוש בהליכי בוררות במקרים מתאימים, בהתאם לשיקולים ולאמות המידה שהותוו בהנחיה (הנחיה מס' - 6.1205 יישוב של סכסוכים שהמדינה צד להם באמצעות בוררות). אוסיף, כי למיטב זכרוני, בנוסח שהוגש על ידינו לאישור הכנסת לא הוגדר ההליך כבקשת רשות ערעור, אלא כערעור בזכות בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף. 3. על כן, אין דינה של בקשה לרשות ערעור על החלטת בורר המופנית לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 29 ב לחוק הבוררות, כדין בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, המופנית לבית משפט זה לפי סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984. בעוד הראשונה נבחנת כאמור על פי אמות המידה הספציפיות הקבועות בסעיף 29 ב לחוק הבוררות, הרי השניה נבחנת על פי אמות המידה הכלליות שנקבעו בפסיקה לגבי בקשת רשות לערער (הלכת חניון חיפה - רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו( 3 ) 123). הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ש ו פ ט 5 ניתן היום, ד' בניסן התשע"ו (12.4.2016). 5 ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15012420_W06.doc חכ מרכז מידע, טל' ; 077-2703333 אתר אינטרנט, www.court.gov.il